חגי לוי סופרסטאר, משלנו, כן כן, ישראלי בניכר, בלב הפריים טיים האיכותי של ערוצי הכבלים האמריקאיים. עשינו זאת, כיפאק לנו, ועכשיו שאמרנו את זה, הגיע הזמן לדבר על הסדרה החדשה והמדוברת שלו, 'הרומן', שעלתה לפני שבוע בשואוטיים האמריקאית.
חגי לוי הוא שועל פורמטים ותסריט, זה ידוע. "בטיפול" הזכורה לטוב שינתה את מה שידענו על טלוויזיה, וטלוויזיה בעברית בפרט, לפני כמעט עשור, כשהתפרצה למרקע הקטן ובישרה תקופת איכות בלתי מתפשרת בטלוויזיה הישראלית. הפורמט המצוין הזה הועתק בהמשך גם לטלוויזיה האמריקאית, אם כי בפחות חן לטעמי. עם כל הכבוד, אף גבריאל ביירן לא מסוגל לתת פייט לאסי דיין אחד וקאסט השחקנים המוצלח בשפת הקודש. על כל פנים, השעתוק המוצלח לקהל האמריקאי הביא את לוי ליצור כאוות נפשו גם במגרש של הגדולים באמת, ובשפתם.
הסדרה עלתה בערוץ שואוטיים האמריקאי, שנחשב לילד השובב בין ערוצי הכבלים האמריקאים, עם חיבה לסיפורים שנויים במחלוקת כמו "דקסטר", "העשב של השכן", "האחות ג'קי" ועוד רבות וטובות. לוי סיפר בהקרנת הבכורה של הסדרה בפסטיבל חיפה האחרון, שהוא לרגע לא חשב לפנות עם הסיפור לרשתות הטלוויזיה הגדולות, אלא מיד פנה לכבלים, שם ידע שיוכל למצוא אוזן קשבת לסיפור כל כך עסיסי ופרובוקטיבי מיסודו. למזלו, זה גם אומר שהסדרה תקבל עדנה של עונה אחת לפחות ולא תיקטל מיד אם הרייטינג יאכזב. בכל מקרה, הסדרה מתוכננת לפרטיה עד העונה השלישית, עניין מרגיע כשלעצמו.
מולו, רות ווילסון, (הידועה בכינויה "אליס מלות'ר", שהיא באופן מפתיע לא "פנסטאקי מכתום" למרות שהן נראות בדיוק אותו דבר) היא אליסון לוקהארט, מלצרית פלונית באיזה דיינר באזור מונטוק. היא נראית חייכנית וחסרת דאגות, אבל היא איבדה את בתה בת הארבע ממש לא מזמן והיא עדיין דואבת. המוות הטרי מעיב על יחסיה עם בעלה (ג'ושוע ג'קסון, הידוע בכינויו "פייסי מדוסון") והם לא מצליחים להפסיק לריב ולשגר אחד לשניה חיצים מורעלים בצורת מילים. אליסון לא מוצאת את עצמה, לא איתו ולא עם המשפחה שלו, ולא בדיינר ולא על הים, אבל הגבר ההוא שראתה מציל את חיי בתו בדיינר הבוקר פושה במחשבותיה, והנה הוא, בצירוף מקרים מטורף, על חוף הים, מתחיל איתה כמו אחרון הקריפים.
מאחורי הקלעים
הסיפור נשמע כמו כל סיפור על בגידה, הנשמות הכאובות הללו יפצחו ברומן ככל הנראה כבר מהפרק הבא (בפרק הראשון אין לזה רמז למעט שמה של הסדרה), אבל כדי שזה לא יהיה עוד סיפור על בגידה, הפעם הוא מסופר משתי נקודות מבט: שלו ושלה. מכיוון שכך, גם הגרסאות והאירועים משתנים בהתאם לנקודת המבט. כך, השמלה הקצרצרה שאליסון לבשה על חוף הים לפי גרסתו של נואה, הפכה למכנסיים קצרים וקרדיגן בגרסה שלה. האונס שכביכול מתרחש לנגד עיניו של נואה, הוא לא יותר מסקס אקצהביסיוניסטי וקשוח בין אליסון לבין בעלה. כך גם השאלות "מי התחיל עם מי", "מי חסוד ונאמן יותר", וגם "מי הציל את חיי בתו של נואה", מתפרשות לשתי גרסאות שלפעמים סותרות גם את עצמן. אבל ככה זה בחיים, ככל הנראה. הגימיק הנוסף הוא בסיפור המסגרת של הסדרה, שמתוארת כולה כפלשבקים מתוך חדר חקירות. את מה חוקרים? לא נדע זאת עד סוף העונה הראשונה ואולי אפילו עד העונה השלישית. לדברי חגי לוי, הסדרה נכתבה מלכתחילה בשילוב החקירה, מבלי שהוא או שרה טרים, התסריטאית הראשית (שגם כתבה איתו את הגרסה האמריקאית ל"בטיפול"), יודעים מדוע ולמה. "אני לא יכול לספר למה מבלי לעשות ספוילרים," אמר לקהל הסקרן בחיפה, ולמעשה סתם את הגולל על שאלות נוספות שינסו להבהיר מה ראינו זה עתה.
הנסיון לטפל בנושא הבגידה משני צידי הסיפור, אמור לשפוך אור על הסיטואציה כמו לטפל בשאלת הסובייקטיביות, למי שייך הסיפור. האם הסיפור הוא של נואה התמים שלא יכול שלא לעמוד בפני המלצרית החמודה שמתעקשת לחשוף בפניו התחת, או של אליסון המיוסרת, שבאמת הדבר האחרון שבא לה עכשיו הוא תקשורת עם בני אנוש אחרים? גם עם הטיפול העדין בסיפור של שתי הדמויות, אני לא יכולה שלא לחוש שמדובר בעוד מאותו דבר, למרות הפורמט. מה מוסיפה לנו הכפילות הזאת בכל פרק ומה תוסיף החקירה הזאת שנתוודע אליה לעומק בהמשך הדרך? וגם, מה יספר לנו הפורמט הזה על מהות הבגידה (אם בכלל יש כוונה לספר משהו) והאם חגי לוי יצר פורמט שהוא לא יכול להצדיק? הביקורות בעולם נעות בין "הדבר הכי טוב על המרקע כרגע" לבין "מהומה רבה על לא דבר". אני יכולה לדמיין לעצמי פחות או יותר מה יהיה שם. הסקרנות לא הורגת אותי לקראת הפרק הבא, גם החקירה המרחפת מעל לא מספיק מעניינת. שמישהו יספר לי אם יש סיבה להמשיך לעקוב.
טיזר – הרומן:
הרומן משודרת בימי שלישי ב-22:00 ב-HOT3.
בונוס למתקדמים: הבנאליות הכללית של מעשה הבגידה, כפי שהוא מתואר בסדרה, הזכיר לי את "יומן הנעל האדומה", יצירה נוספת מבית היוצר של שואוטיים.
"יומן הנעל האדומה" התחילה כסרט באורך מלא בבימויו של זלמן קינג ז"ל ונמשכה לתוך סדרה אירוטית ששודרה בשידורים חוזרים אינסופיים בלילות שישי בערוץ 3. על פניו, נראה ש"הרומן" האיכותית של לוי רחוקה שנות אור מהפורנו הרך של קינג, ובכל זאת, שתי ההפקות מספרות פחות או יותר את אותו סיפור. אשה שיש לה הכל בחיים, עבודה מוצלחת, כלב יפהפה, לופט מהמם, חבר דיוויד דוכובני אדריכל שבדיוק הציע לה נישואין והיא אמורה להיות סופר מאושרת, אבל היא לא. פגישה מקרית עם מוכר נעלי נשים איטלקי וגברי (כמו שגברי רק יכול היה להיראות בתחילת שנות התשעים, עם הקוביות בבטן והשיער החלק הארוך) גורמת לה להרהר על חייה המסודרים שאין בהם פרט אחד שלא נופל בדיוק למקום. היא מסתערת על הבחור האיטלקי ומהר מגלה שלא היא שקובעת את החוקים. הכאוס שהכניסה לחייה הוא זה שהביא עליה את אובדנה והיא נכנעת לסכין גילוח באמבטיה, באחת הסצנות הקלישאתיות אך יפהפיות שראיתי. לא מדובר בספויילר, תירגעו, זה בערך השוט הראשון בסרט. דיוויד דוכובני האבל והמדוכא מגלה יומן שכתבה בימיה האחרונים ויוצא לחפש את מוכר הנעליים הזה שנפלה בקסמו. בסוף הוא מוצא ומפוצץ אותו במכות (יש הרבה דברים בין לבין, חלקם סצנות יפהפיות וקלישאתיות כמו ההיא באמבטיה וחלקם דיאלוגים מביכים) והוא פונה לכל אותן נשים בוגדות ומבקש מהן לכתוב לו לתיבת דואר אנונימית את הסיפור שלהן. כאן נולדה הסדרה שכולנו התחרמנו עליה בנעורינו הקצרים מול ערוץ 3 המיתולוגי. אחרי 20 שנה ולימודי קולנוע, זה עדיין אחד הסרטים החביבים עלי, בעיקר בגלל המבט הישיר בדמות הראשית ובייסורים המענגים שלה. מומלץ, אבל בלי גרם של ביקורתיות.
